האוסף של מוזיאון פיקאסו מלגה שוכן בארמון בואנביסטה (Buenavista Palace). ממוקם בלב הרובע ההיסטורי של העיר, זהו דוגמה נהדרת לארכיטקטורה אנדלוסית מהמאה השש-עשרה, עם שילוב של אלמנטים מתקופת הרנסנס והמודג'אר.

ארמון Buenavista נבנה על ידי דייגו דה קזאלה, משלם של הצי המלכותי והצבא, שהשתתף בכיבוש הנוצרי של מאלגה בשנת 1487. הוא הוקם על גבי חורבותיו של ארמון נאסריד (Nasrid palace), שחלק ממרכיביו עדיין קיימים – למשל, המגדל ממזרח לחצר הראשית.

השפעות קסטיליאניות, איטלקיות ומוריות מתכנסות בבניין האלגנטי והמאופק הזה, שנודע במקור כארמון הרוזנים של מולינה ולאחר מכן שונה שמו של ארמון הרוזנים של בואנביסטה, כאשר המשפחה השתנתה עם בריתות נישואים שונות במשך מאות שנים. הוא נשאר בית מגורים של משפחה אצילה עד סוף המאה התשע עשרה, ומאוחר יותר שימש כבית דין, בית ספר, מפעל רהיטים, חנות נגרים ובית חולים עד שלבסוף הוכרז כאנדרטה לאומית ב-1939.

בשנת 1946, הממשלה הלאומית השכירה את הארמון מבעליו כדי לאכלס את המוזיאון הפרובינציאלי לאמנויות יפות, שנפתח ב-1961 ונשאר שם עד 1997, כאשר הממשלה האזורית של אנדלוסיה רכשה אותו כדי להפוך לביתו של מוזיאון פיקאסו מלאגה העתידי. ארמון Buenavista ענה על כל הדרישות: בניין 'ישן וחילוני' – בהתאם לרצונו המפורש של פיקאסו – בלב מלגה ההיסטורית, ארמון אנדלוסי טיפוסי המכיל אוסף מדהים.

הבניין כיום

מכיוון שארמון Buenavista היה קטן מדי עבור מוזיאון מודרני, חמישה עשר בתים הממוקמים מאחורי הבניין נרכשו בהדרגה כדי להוסיף אגף חדש. מספר מבנים סמוכים שופצו ומבנים חדשים הוקמו סביב פלאזה דה לה היגוארה (Plaza de la Higuera) כדי ליצור עיר מוזיאון קטנה של צורות לבנות פשוטות וקוביות בהשראת המסורת האנדלוסית. הבניינים החדשים הללו מכילים כעת את התערוכות הזמניות, בתי המלאכה, חנות הספרים, הספרייה, המשרדים והאודיטוריום, ומשאירים את הארמון המקורי לאוסף הקבוע.

ריצ'רד גלוקמן (״גלוקמן מאינר אדריכלים״) תכנן את השיפוץ וההרחבה של מתחם המוזיאון הזה, בעבודה עם איזבל קמארה ורפאל מרטין דלגאדו, וחברת ההנדסה ARUP, ומריה מדינה טיפלה בגינון.

בשנת 2006, פרויקט מוזיאון פיקאסו מלגה קיבל את פרס הכבוד של המכון האמריקאי לאדריכלים לארכיטקטורה. לדברי חבר מושבעים זה, "פרויקט זה מאזן במיומנות שיקום והתערבויות חדשות. הוא צנוע כראוי, שוזר מוזיאון לתוך המרקם של העיר הים תיכונית הזו. החלקים החדשים מוכנסים בפשטות ובאלגנטיות בתפאורה ובסביבתו של ארמון מהמאה השש-עשרה, חצרות חיצוניות ורחובות העיר.